הדלת הזו ידעה ימים שמחים, והיא עדין זוכרת את שריקת עובדי הפלחה שהעירו אותה מנימנום הלילה. בישוב מספרים שהזדקפה באיבחה תוך ניעור אגלי השחר למשמע שריקתם.
אהבה מאוד את הבוקר, קרירות הלילה דבקה בלוחות העץ וזה היה לה נעים, למרות שידעה שעוד מעט יעלו קרני השמש ויכו בה ללא רחם, נאחזה ברגעי הקרירות והתענגה כאילו לעולם לא תפגוש את אותה הקופחת.
תמיד ראתה בה אויב ועמדה מולה כמו דויד מול גוליית כמוכיחה שהיא יכולה לחומה, שהיא חזקה וכלום לא ישבור אותה.
מגינת האסם, אשר בגופה בלמה כל פורץ וחמדן, הזדקנה. הציר הימני העליון נשבר, הלוחות התרופפו מברגיהם וחריצי זיקנתה הרפו מאחיזתם. כבר שנים שאיש לא פוקד את השדה הנטוש, רוח הפועל הציוני שכחה.
עמדה שם בגופה הזקן מתמסרת לחום הלוהט הבוקע דרכה ומחכה לגאולה.
את היום שנפגשתי איתה לא אשכח, הייתי בדרכי לבקעה לאסוף חומר גלם. בית ילדים שפורק בקיבוץ נווה אור. לנסיעה בבקעה יש משהו קסום, כאילו ארץ אחרת שמרחבים לה אין קץ. במהלך הנסיעה התקשתי להתעלם מהמבנה הנטוש, הנראה מהכביש. עצרתי, הסתובבתי ופילסתי את דרכי לעבר המבנה. כבר מרחוק רואים שידע ימים יפים מאלו. אני אוהב מבנים נטושים, ומושך אותי העזבון. הסתובבתי סביב המבנה תר אחרי סימני עבר, במצב כזה אני אחוז דיבוק, כמו נוסע במכונת זמן ומדמיין את הריחות, הצבעים, המראות והפעילות שאפיינה את המקום.
ואז ראיתי אותה, האחרונה שנשארה. כל כך יפה היתה, אפילו בזיקנתה. יכולתי לראות את עוצמתה נחישותה ואת עוזה מבעד לקמטיה הרבים.
בשארית כוחותיה נתלתה על הציר האחרון כמבקשת מזור ליסוריה. היא פלטה אנחה קלה, אספתי אותה ונסענו יחד לסטודיו.
דלת אסם משנות ה- 30 מקבלת חיים חדשים. זה מרגש אותי ממש.
