היא בנוייה לתלפיות, לא מייצרים כאלו יותר. אני כבר מכיר את הרעד הקל הזה שעובר לי בגוף כשאני עומד לנוכח פיסת היסטורייה, מוצר איכותי שעובר בין התקופות, כמו נוסע בזמן בלי לעבור ביקורת גבולות, בלי להציג דרכון.
"זו הייתה הבירגייה של מושארקה במוסך." "מושארקה?" אני תמהה על השם. "כן, ככה כולם קראו לסבא שלי בקיבוץ". ומיד המשיך, "תיקח את זה, שלך." "באמת ???" לא האמנתי. אני מכיר את תום, יש לו הערכה גדולה לחפצים עם ערך היסטורי וגם יש לו חוש אסטטיקה יוצא דופן. "אני רוצה שאתה תיקח את זה, אתה כבר תדע מה לעשות עם זה. יש לי רק שני תנאים: 1- שזה לא יהפוך להיות בירגייה אצלך בסטודיו. 2- ושתהייה לי את זכות הראשונים לרכוש את הרהיט שתעשה מזה."
קצת נבהלתי כשהוא אמר "תנאים", אבל מיד הבנתי שזה לא תנאי, זה המובן מאליו. וכמובן ... מיד הסכמתי.
חצי שנה הברגייה עומדת אצלי בסטודיו חצי שנה אני חושב על הטרנספורמציה שלה ונזהר מאוד כבר במחשבה, לא לאבד את יופייה התעשייתי, את השורשיות ואת הקו הפשוט והדרמטי שבה. לא התחשק לי להפוך אותה למשהו שהיא ממש לא. פחדתי להלביש בחצאית את מושארקה.
מושארקה - היה ממקימיי קיבוץ יגור, בשלהיי 1922. הוא בנוי חזק גם ברוחו וגם בגופו, לא היה מאלו שנעצרים כשהיה קשה. אבל גם לא היה רציני מדי עם החיים, חובב אלכוהול וקונדס פילס את חייו בקיבוץ. זהו דור מיוחד ומרתק ומושארקה הוא השראה וזיכרון לימים שהיה ברור מה אנחנו עושים כאן, אני חושב לעצמי.
תהליך העבודה על הבירגייה של מושארקה, היה מהיר וחד. ידעתי בדיוק מה אני רוצה שהיא תהיה ומיד ניגשתי למלאכה. במשך שלושה ימים לא יכולתי לעצור ומצאתי את עצמי עובד בלילות עד השעות הקטנות של הלילה.
מושארקה הוא ההשראה לארונית. יש לי הערכה לדור הזה של המייסדים. לברגייה הישנה הוספתי פיגום בניין ישן שפרסתי לשניים והוא מהווה רגליים לארונית, כסמל וכבוד לאלו שבנו את הארץ, לדור הקשוחים, שהקושי היה עבורם אתגר.
צילום: Yifat Yerushalmi - Photography עיצוב- shaycle design
