הכי הרגיז אותה שאמרו לה שהיא כמו כולם. כבר כשהיתה ילדה לא הסכימה לוותר על הייחוד שלה, נהגה להתלבש לבד מגיל גן ומעולם לא נראתה כאחת הילדות. קשת בשיער, חצאית שעלתה לגובה חזה או קיצור הפוני בדרך אקראית, יצרו כל בוקר מראה מפתיע וחדש. היא אהבה את זה ככה! צבעונית ונועזת, פילסה את דרכה בעולם.
ברגע הזה של הסיפור לא התאפקתי ושוב נפלתי לחוסר הטקט שכה מאפיין אותי ושאלתי את מיזו "לאן כל זה נעלם?" מיזו נאנחה לתוך קמטיה העמוקים ועל מבטה ניכר שעייפה מהסיפור שהיא סיפרה לעצמה אין ספור פעמים. מבטי שלי נח באדישות כמצפה לשמוע, תוך התעלמות מוחלטת מהקושי הרב שזה דורש ממיזו. היא סיפרה לי את סיפורה מהימים של ילדותה בשוויץ דרך מסעותיה בעולם, ועד היותה נשואה לבדואי בסיני.
היום מיזו, בת שישים וכבר לא אכפת לה מה אומרים עליה וגם לא מרגש אותה שמתפעלים מסיפורה המיוחד. היא פשוט התעייפה מלהיות מיוחדת ואחרת מכולם, היא רק רוצה שקט, רוצה לנוח מהמרדף המתיש והבלתי פוסק, להיות משהו אחר.
コメント